שפתי חכמים, דברים כ״ב

כובש עין כאלו אינו רואהו. דא"ל שהוא מעלים מלהגיד שמצאם, דא"כ והתעלמת אותם מיבעי ליה, דהוי משמע שהוא מעלים שהם אצלו, אבל מדכתיב והתעלמת מהם, משמע שהוא מעלים עינו מלראותו:

לא תראה אותו כו'. רצל"ת דקרא משמע לא תראה אלא והתעלמת, דמשמע דמותר להתעלם:

ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו'. הא כיצד, היה כהן, והשור בבית הקברות, או שהיה זקן ואינו לפי כבודו:

וכי תעלה בלבך כו' אלא דרשהו. ומלת אותו שב לאחיך, כלומר שתדרוש את אחיך שהוא בעל אבידה, מה סימנים היו לדבר שנאבד ממנו:

שתהא בו השבה כו'. רצל"ת דלא הל"ל והשבותו לו, אלא יהיה עמך עד דרוש אחיך, ואם יודע לו שהוא אצלך ודאי חייב אתה להשיב לו:

ושאינו עושה ואוכל ימכר. כדי שיכול לקיים והשבותו לו:

לכבוש עיניך כו'. הוצרך לפרש זה אע"ג שכבר פי' זה לעיל פסוק א, מפני שחזר לפרשו ע"פ מדרז"ל פעמים שאתה מתעלם, שנראה כאילו הוא מסופק בפירושו, לכך אמר כאן שא"א לפרש לא תוכל להתעלם, אלא שלא וכו'. קיצור מזרחי:

זו טעינה להטעין משאוי כו'. רל"ת למה משנה הלשון, שכאן כתיב הקם תקים, ובפרשת משפטים שמות כג ה כתוב עזוב תעזוב. ומתורץ דשם מדבר בפריקה, לפרק המשא, אבל זו טעינה:

ד"א שלא ישיר שער הערוה כו'. ר"ל דרך הנשים בכך, ר"ל שלא יתקשט בקישוט אשה. וא"ת למה מפרש ד"א על סיפא של קרא, היה לו ג"כ לפרש פירוש אחר על רישא דקרא, כדמפרש בגמ' נזיר נט. ר"א בן יעקב אומר מניין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה, ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה. והרא"ם כתב, והוא הדין נמי שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה. ועי"ל משום דקשה לד"א, דלמה כתיב ברישא לא יהיה כלי גבר על אשה, ובסיפא כתיב ולא ילבש גבר שמלת אשה, הל"ל ולא יהיה כלי אשה על גבר, ומדמשנה ודאי בשני עניינים משתעי קרא. ולפי דבר אחר לחוד נמי קשה, למה נקט לשון לבישה, היה לו לומר לא יתקשט גבר בהתקשטות נשים. לכ"צ גם פי' ראשון:

לא אסרה תורה כו'. רצונו לפרש בזה מה שפירש לפניו, שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, וכן בסיפא לילך ולישב בין הנשים, שלא תקשי ליה מנ"ל לפרש הכי, דלמא בכל ענין אסור ללבוש, דגזרת הכתוב הוא. ומתרץ דהא קרא נותן טעם כי תועבת ה' וגו', משמע דלא אסרה תורה כו':

בעודה על בניה. אבל אם פורחת באויר למעלה מן הבנים, מותר ללקחה:

אם מצוה קלה כו'. רצ"ל דהל"ל כן באחד משאר המצות. ומתורץ דלכך נכתב כאן, משום דמצוה זו קלה מכולן וכו':

ראוי זה ליפול כו'. רצונו לתרץ לל"ל הנופל. ומתורץ דהנופל ר"ל ראוי זה ליפול. ומפרש והולך, כיון שראוי זה ליפול, למה עובר זה בלאו אם לא עשה מעקה ונפל אדם ממנו. ומפרש ואע"פ כן לא תתגלגל כו':

שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. וא"כ כל העם מרננים אחריך שאתה חייב, הואיל ונפל זה מן הגג שלך:

חטה ושעורה וחרצן. ולאו דוקא חטה ושעורה אלא הוא הדין שני מיני זרעים אחרים. וא"ת מנ"ל לרש"י שצריך שני מיני זרעים אחרים עם חרצן, דלמא מין אחד עם חרצן סגי. וי"ל דא"כ הל"ל לא תזרע בכרמך כלאים, דהוי משמע מין זרע אחר עם כרמך שהוא כלאים, ומדכתיב לא תזרע כרמך כלאים, משמע שהוא כלאים בלא כרמך. וא"ת והלא כבר הזהיר על הכלאים לעיל בפרשת קדושים ויקרא יט יט דכתיב שדך לא תזרע כלאים, וי"ל דלעיל מיירי בכלאי זרעים, כדכתיב שדך לא תזרע כלאים, ואינו עובר אלא בלאו אחד. וכאן עובר בשני לאוין, משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם:

ה"ה לכל שני מינים שבעולם כו'. וא"ת מנ"ל, דלמא דוקא שור וחמור ובחרישה. וי"ל דילפינן שור שור משבת, דכתיב לעיל ה יד ושורך וחמורך וכל בהמתך, מה להלן כל בהמות אף הכא כל בהמות. והואיל דשור וחמור לאו דוקא, אף לא תחרוש לאו דוקא. אלא ה"ה להנהיגם כו':

לשון ערוב ורבותינו פירשו כו'. לאפוקי לבדים שאינן טוי ונוז, אין בהם משום שעטנז. ועיין לעיל בפ' קדושים ויקרא יט יט :

סופו ושם לה. רל"ת לל"ל ובא אלי' ושנאה, היה לו לכתוב כי יקח איש אשה ושם לה וגו'. ומתרץ דלכך נאמרה ללמדך הואיל ושנאה, סופו ושם לה וגו':

מכאן שאין אומר דבר כו'. דאל"כ הזאת ל"ל. הקשה מהר"ן האי קרא ל"ל, תיפוק ליה מהא דכתיב בפ' משפטים שמות כג א לא תשא שמע שוא וגו', ופרש"י שלא ישמיע דבריו לדיין וכו'. וי"ל לחייבו בלא תעשה ועשה למי שמשמיע דבריו קודם שבא בעל דין חבירו: ולפענ"ד, דאי מהתם ה"א דוקא היכא שבעלי הדינים בעצמן טוענים, אבל היכא שאין האשה עצמה מדברת, כדבסמוך, ה"א יכול הבעל לטעון שלא בפניה, קמ"ל. קיצור מזרחי:

מי שגדלו גדולים כו'. דאל"כ והוציאו את הבתולה מיבעי' ליה, ולמה נאמר אבי הנערה ואמה. אלא לדרשה, ראו גדולים וכו':

מלמד שאין רשות לאשה כו'. דהא אף האשה עומדת בב"ד, כדכתיב ולקח אבי הנערה ואמה, וכתיב אחריו ואמר אבי הנערה, ולא כתיב ואמרה אם הנערה, אלא מלמד כו' בשם מהרי"ץ: והרא"ם פי' דאם לא כן ואמרה הנערה אל הזקנים הנה האיש הזה שם לי וגו' מבעי ליה, שהרי היא הנתבעת:

הרי זה משל כו'. דאל"כ אפשר כשנאבד השמלה, או שכיבסה, או מי יודע שזה השמלה שלה, או אם הוא דם בתולים:

מלקות. דילפינן ויסרו מויסרו, ובן מבן, כתיב הכא ויסרו אותו, ובבן סורר ומורה כתיב לעיל כא יח ויסרו אותו, מה להלן מלקות אף כאן מלקות. והתם מנלן משום דכתיב בן סורר ומורה, ובמלקות כתיב להלן כה ב והי' אם בן הכות וגו', וילפינן בן מבן כדפרישית:

בעדים והתראה כו'. דאל"כ למה נסקלה, אפילו אם אמת הוא שזינתה, דלמא זינתה קודם אירוסין, ואפי' אם זנתה לאחר אירוסין, דלמא בלא עדים והתראה זינתה. ל"פ בעדים וכו':

במעמד כל אנשי עירה. נ"ל דמביא ראייה לפירושו שפי' בית אביה בבית אביה, ר"ל שחסר ב' אחד. והיכן מצינו שדרך הקרא לחסר ב', ומפרש אנשי עירה, במעמד כל אנשי עירה, ר"ל דבקרא כתיב וסקלוה אנשי עירה באבנים, משמע שהם מתחילים, וזה אינו דהא כתיב לעיל יז ז יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו', וע"כ צ"ל דהכוונה היא כמו באנשי עיר, ר"ל במעמד כל אנשי עירה, ש"מ שדרך הקרא לחסר בי"ת. ותו קשה לרש"י, א"כ משמע מן הקרא, דמשום הכי חייבת סקילה כי נבלה עשתה בבית אביה, א"כ לפי זה קשה, למה חייבה התורה סקילה אם שכב עם נערה מאורסה בעיר, הא לא זינתה בבית אביה. ל"פ ומצאה איש בעיר לפיכך שכב עמה, פירצה קוראת לגנב, כיון שהיא פרוצה כ"כ שלא ישבה בביתה כדרך הבתולות, ודאי זינתה ג"כ בבית אביה, משום הכי היא בסקילה. והשתא אתי שפיר למה מהפך רש"י לפרש קראי שלא כסדר. ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם לא ידעתי טעם נכון וכו':

להוציא מעשה חדודים כו'. ר"ל אם בא עליה בשאר איברים שלא באותו מקום, שאין האשה נהנית מהם אלא האיש, פטורים, דגם שניהם משמע דשניהם שוין בהנאה. ואע"ג דאם בא עליה שלא כדרכה אע"פ שאין האשה נהנית מהם אפ"ה שניהם חייבין, שאני התם דאיתרבאי ממשכבי אשה ויקרא יח כב:

לרבות הבאים מאחריהם. יש כאן נוסחאות מתחלפות. שבמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים אחריהם, בלא מ"ם. ר"ל כגון אם נגמר דינם למיתה, אפ"ה אם בא הוא אח"כ על אשה אחרת, או איש אחר בא עליה, גם הם נהרגין, ולא אמרינן דזה שנגמר דינו גברא קטילא הוא, ונמצא שאלו אחרים גבי מתים שכבו, אלא אלו הבאים אחריהם חייבים ג"כ מיתה. ובמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים מאחריהם, במ"ם. כלומר מאחריה דהיינו שלא כדרכה:

ד"א גם שניהם כו'. דלטעם ראשון קשה דאם שכב עמה אפי' שלא כדרכה, פשיטא שהוא חייב, דהא כתיב שם משכבי אשה, מלמד שיש לה שני משכבים, כדרכה ושלא כדרכה, גם למה לי. לכן פי' ד"א. ולפי ד"א קשה, דהא הל"ל ומתו שניהם, האיש השוכב עם האשה גם האשה. ל"פ טעם ראשון:

לרבות את הולד שאם היתה מעוברת כו'. על ענין כיוצא בזה פירש"י בערכין ז., מדהל"ל ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים. עכ"ל. נח"י:

הרי זה בא ללמד כו'. רצונו לתרץ דבקרא משמע דרוצח בא ללמד על נערה המאורסה, ואין למדין ממנו כלום, ונמצא דרוצח נלמד מנערה המאורסה, מה נערה מאורסה ניתן להצילה מן העבירה בנפשו של בועל, כדמשמע ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה, בכל דבר שיוכל להושיע יושיע לה, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו של רודף: